יולדות, אשר מבקשות מרצונן החופשי לחוות את ארוע הלידה המרגש בבית, ולא בין כתליו של בית החולים, צריכות לקחת בחשבון את ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך. , לאור פסק הדין בעניין דיוויס(1).
העובדות: גב' דיוויס, המערערת, בחרה מרצונה ללדת בביתה בהעדיפה לידה זו על פני לידה בבית חולים. לאחר הלידה פנתה אל המוסד לביטוח לאומי לקבל מענק לידה בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה למענק לידה, מן הטעם שתנאי לקבלת המענק הוא לידה במוסד רפואי. לאחר שתביעתה למענק לידה נדחתה גם על ידי בית הדין האיזורי, ערערה המערערת לבית הדין הארצי. במסגרת הדיון, המליץ בית הדין הארצי על הקמת ועדת מומחים מטעם משרד הבריאות שתבחן את הנושא באופן מדוקדק ותמליץ לגורמים המתאימים.
טענות הצדדים: טענתה העיקרית של המערערת כפי שעלתה בדיון היתה, כי מאז חוקק חוק הביטוח הלאומי בשנות החמישים, השתנו העיתים וכיום לידות בית מתוכננות, העומדות בדרישות הרפואיות, אינן מסוכנות יותר מאשר לידות בבתי חולים. כך שלמעשה, הסיבה להתניית מענק הלידה באישפוז בבית החולים הינה היסטורית, שהיתה נכונה לשנות החמישים, עת רצו לעודד את הציבור לפנות לבתי חולים. כיום, כך טען ב"כ המערערת, ציבור היולדות ממילא מגיע לבתי חולים ואחוז התמותה בלידות ירד באופן משמעותי. המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי בית הדין אינו מוסמך לסטות מהוראת החוק המפורשת, השוללת מתן מענק בנסיבות של לידת בית. כמו כן, המטרות ההיסטוריות שעמדו בבסיס החקיקה עת חוקק החוק לעידוד יולדות להתאשפז בבית חולים עדיין רלבנטיות עד עצם היום הזה, ולידה בבית חולים היא לידה בטוחה יותר לכלל האוכלוסיה.
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה: בית הדין הארצי, בבוחנו את ההיסטוריה החקיקתית ואת כוונת המחוקק, מגיע למסקנה כי אכן, מטרת המחוקק במענק הלידה הייתה לתמרץ את היולדת ללדת בבית חולים. אומנם, בחוק הביטוח הלאומי נקבע כי המוסד לביטוח לאומי יכול להעניק את דמי הלידה במקרים מיוחדים גם למי שלא ילדה בבית חולים מטעמי צדק, אך זאת במקרים ספורים בלבד, ולידה מתוכננת בבית, אינה נמנית ברשימת החריגים בגינם רשאי המוסד לביטוח לאומי להעניק מענק לידה, מטעמי צדק, אלא במקרים בהם סיבות אובייקטיביות שאינן תלויות ברצונה של האם, מנעו מהאם ללדת בבית חולים ולנסיבות אלו בלבד.
בסופו של דבר, מגיע בית הדין הארצי למסקנה חד משמעית, ולפיה מענק לידה מותנה ברצון לפנות וללדת לבית חולים. בית הדין הארצי מציין בפסק דינו כי שינוי חקיקה בתחום חדשני בביולוגיה, ראוי שיעשה על-ידי המחוקק. על כן, דוחה בית הדין הארצי את הערעור.
בשולי פסק הדין: מי שנמנעת מדעת להזדקק לאשפוז בקשר ללידה, שוללת מעצמה מראש ובדיעבד, את הזכות לקבל מענק לידה. מצב זה אולי אינו רצוי, אך עד שלא ישונה המצב על ידי המחוקק בחקיקה ראשית, ימשיכו בתי הדין לפסוק לפי לשון החוק, אשר אינו מעניק שיקול דעת לבית הדין (או למוסד לביטוח לאומי) בנושא תשלום מענק לידה כאשר התנאי היסודי הוא אישפוז בבית חולים. הטיעון ברקע החוק הינו שלמדינה יש אינטרס לגיטימי לכוון התנהגות באמצעות תמריצים כלכליים, שכן המדינה נושאת כלכלית בתוצאה של הנזק של ילד שנולד עם מום או של אם שנפגעת במהלך לידה. מעניין לקרוא בפסק הדין כי הוועדה הרפואית בישראל ממליצה שלא ללדת בבית, אף כי כבר הוגדרו מספר קריטריונים ללידה כזו. הוועדה מציינת שאין בישראל תשתית ארגונית לתמיכה ופיקוח על לידות בבית ואין עדיין ניסיון מספק והפקת לקחים בנושא רגיש זה.
[1] תיק עבל 001245/00, רות דיוויס - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם)
* הכותב הינו עו"ד המתמחה בדיני עבודה, מקרקעין וליווי יזמי נדל"ן, משפט אזרחי/מסחרי, חוזים, שוק ההון, וליטיגאציה מסחרית. ** המידע לעיל הינו כללי בלבד ואינו מהווה בשום מקרה תחליף לייעוץ משפטי.
